נדחתה עתירה כנגד סבירות ארנונה שהוטלה על חניון בתחום אוניברסיטת ת"א

עתירה מנהלית זו הוגשה כנגד חיוב הארנונה לשנת המס 2004 שהוטל על נכס העותרת, המשמש כחניון בתחום אוניברסיטת תל-אביב.

העובדות

1.         העותרת מחזיקה בחניון תת-קרקעי מקורה במתחם אוניברסיטת תל-אביב בשטח של 10,911 ממ"ר ובחניון פתוח בשטח של 2,302 ממ"ר.

2.         העותרת חויבה בארנונה לשנת 2004 בגין החניון התת-קרקעי המקורה בסיווג " חניונים - בנין המשמש לחניית רכב בתשלום" בתעריף של 34.03 ש"ח לממ"ר.

            בגין החניון הפתוח חוייבה העותרת בסיווג " קרקע תפוסה המשמשת לחניית מכוניות בתשלום" בתעריף של 38.03 ש"ח לממ"ר.

3.         הצדדים הגיעו להסכמות בעניין החניון הפתוח והגישו את סכומיהם רק ביחס לחיוב החניון המקורה.

4.         אי לכך דן פסק-דין זה במחלוקת שבין הצדדים לעניין החניון המקורה בשטח של 10,911 ממ"ר.

דיון

5.         העותרת טוענת כי תקנות ההסדרים אינן מבחינות בין חניון מקורה לבין חניון שאינו מקורה, ומתחם התעריפים שקבע המחוקק לסיווג חניונים נע בין 1.08 ש"ח לממ"ר עד 50.84 ש"ח לממ"ר.

            לטענתה, עיריית תל-אביב החליטה ליצור אבחנה בין חניון מקורה לחניון שאינו מקורה, כאשר על-פי אבחנה זו חוייב החניון המקורה של העותרת בתעריך של 34.03 ש"ח לממ"ר בעוד שחניונים שאינם מקורים, הגדולים מ-10,000 ממ"ר, מחוייבים בתעריך של 6 ש"ח לממ"ר.

            לטענתה, אין מקום ליצירת אבחנה זו.

6.         לא מצאתי פסול או חוסר סבירות באבחנה שעורכת המשיבה בין חניון מקורה או מבונה לבין חניון לא מקורה או לא מבונה.

            תקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות) הגדירה חניון כדלקמן:

            " 'חניון' - בין מקורה ובין שאינו מקורה ואשר החניה בו נעשית תמורת תשלום".

            אין בהגדרה הכוללת של חניון כדי לשלול מהמשיבה לאבחן בין חניון מקורה לשאינו מקורה לצרכי ארנונה, ובלבד שתעריפי הארנונה לא יחרגו מאלו שנקבעו בתקנות ההסדרים.

            בעניננו - אין חולק כי תעריף הארנונה איננו חורג מהתעריפים שנקבעו בתקנות ההסדרים.

7.         עיון ב"טבלה השוואתית" שצרפה העותרת כנספח ב' לסכומיה מעיד כי חלק ניכר מהעיריות (לטענת העותר כ-1/3) קבעו תעריפים שונים לחיוב בגין חניון מקורה לבין חניון שאינו מקורה.

            עובדה זו מעידה כי עיריות ומועצות מקומיות כמו תל-אביב, רעננה, רמלה, קרית אונו, נצרת, מודיעין, לוד, טבריה, חיפה, בת-ים, בני ברק, באקה אל ע'רבייה, אשקלון, אשדוד, אריאל ואילת חייבו בתעריפים שונים חניון מקורה וחניון שאינו מקורה.

8.         לאור האמור לעיל, ובהעדר נימוקים אחרים אשר יש בהם כדי לתמוך בעמדת העותרת, הגעתי למסקנה כי אין כל פסול באבחנה בין חניון מקורה לשאינו  מקורה לעניין חיוב בארנונה.

9.         העותרת טוענת כי מדיניות המשיבה היא לעודד הקמת חניונים בנויים, אולם התעריפים שבהם היא מחייבת חניונים בנויים משיגים תוצאה הפוכה.

            ביצוע מדיניות המשיבה אינו נמדד דווקא על בסיס היחס בין תעריף חניון מבונה לבין חניון שאינו מבונה.